חוק המשיכה

מתי לדעתך הפך האקט הפשוט של קיום יחסי מין בין שני בני אדם לפעולה שצריכה אישור של אלוהים/כנסיה (אינסטנציה דתית) או של המדינה (מוסד שלימים החליף את הכנסיה בענין זה)?

עיון בספר בראשית, מראה שני מצבים: המצב התקין והמקולקל.

לפי המצב התקין - גברים לוקחים להם נשים יחידות או רבות, באופן כלשהו שהופך אותן לשלהם (לרכושם).

קצת אחרי בראשית ו, א': "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם"... מגיע פסוק ה': "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". מצב מקולקל זה, הוביל להחלטה למחות את האדם מעל פני האדמה, סיפור המבול.

סיפור שהיה כך היה...

בסיפור בראשית, פרק ג' (סיפור החטא הקדמון) מופיעים אדם וחוה לרגע כשני אנשים נפרדים ומי שהופך אותם לזוג נשוי המחוייב אחד לשני, הוא אלוהים... (לא מבחירה שלהם..) בשלב זה, אדם לא מחובר לאישה כזוג וזה נשמע ככה: ג', יב': "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל".

כמענה, האלוהים מבנה את הקשר (ג', יז'): "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר ציויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך"...

בהמשך בפסוק כ': "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי" אדם מבין משהו מהותי ועמוק יותר על האישה שאיתו כתוצאה מהמחוייבות לקשר שנכפתה עליו(מתן שם - יכולה גם להיות פעולה של חזקה, בעלות). וסיום התהליך בפרק ד', א': "והאדם ידע את חוה אשתו.."​

המציאות הייתה של גברים שלוקחים נשים/שפחות, כך גם אברהם (שרה והגר), ויעקב (רחל, לאה בעבורן עבד קשה, ובנוסף אליהן בלהה וזלפה).​

כמענה לזה(?) הקול האלוהי מגדיר שוב ושוב את המודל הזוגי לאמור: לכל גבר אישה מוגדרת?

מתי אם כך, ובעקבות מה, התחיל הרעיון של זוגיות בין איש ואישה כדרך החיים המקובלת, ומה קרה שהפכה למבנה היחיד המקובל?

אלו שאלות מסקרנות שאין לי מידע לגביהן.. אני מנחשת שהמפנה חל איפשהו עם התחזקות הזרם המרכזי בדת כפי שהוא מוכר כיום,תהליך שקרה כנראה בימי מלכות דוד: "שושלת בית דוד שלטה ביהודה עד לכליונה בשנת 586 לפנה"ס, הייתה הכח הפוליטי המכריע שבצילו או ברוחו נכתבו מרבית ספרי התנ"ך" (עמ' 29, ארוס והיהודים, דויד ביאל, עם עובד 1992).

הגבלת המיניות פועלת לתיקון פנימי באדם?

זורמת עם הטכסט התנ"כי: אם המצב המקולקל כמו שקראנו לו, משמעותו בני אדם חושבים מחשבות רעות.. קשה להבין איך זוגיות מחייבת מהווה תשובה.

אבל אם מבינים את הביטוי "יצר מחשבות הלב" כפונקציה כוללת שמגדירה מודעות... יש כאן התחלה של תשובה.

אם כמענה לדחף יש מחשבות ורגשות שזורמים בכיוון אחד של לתת מענה לייצר שהתעורר - הכיוון רע. זה לא יכול להוביל לטוב. לחיבור גבוה בין אנשים.

רק מציאות שיש בה גבולות ברורים - מייצרת קונפליקט, קושי, ומולו התגברות וגדילה. כדי לגדל את המין האנושי, היה צורך ביצירת הגבלה חד משמעית כזו, שתאיץ את בני האדם קדימה. יצר, מחשבה ולב - 3 חלקים שונים במהותם שפעולה משותפת של שלושתם מייצרת התרחבות פנימית וגדילה.

וכך, כריתת הסכם נישואין מחייב בין גבר לאישה מוגדרים - בהחלט עשוי לתת מענה. כיוון שדחף שמתעורר במסגרתו מאלץ את האדם למצוא פתרון בתוך המסגרת המותרת לו בלבד. הדבר מאלץ אותו להתמודד עם הדחפים והייצרים שפועלים בתוכו ולפתח בתוכו 'בעל בית' . חלק מארגן ואחראי שדואג להישאר במחוייבות. זה מעניק לזוגיות משמעות גבוהה יותר עם הזמן, ומטפח חוסן והמשכיות לתא המשפחתי/זוגי שבתוכו הוא מתקיים.

נניח שהכנעות ל'בא לי' לא מכילה מימד כזה של כיבוש היצר הפנימי ושל התרחבות פנימית (במקום, ההכנעה הפנימית של הכוח המתפרץ, הכיבוש יוצא החוצה כשאין גבולות לכבוש ולהכניע את מה שנמצא בחוץ - את האישה).

תרבות ה"תעשה מה שבא לך" הקיימת כיום כאילו מפוררת את המודל הזה של אשה אחת לגבר אחד, מודל שהחזיק את האנושות משך מאות/אלפי השנים האחרונות.

אשה אחת לגבר אחד?

רוב האנשים שנישאים, מתגרשים, אליהם נצרף את הרווקים, החד הוריים, ונמצא, כי רוב האוכלוסיה הבוגרת כיום, לא מקיימת זוגיות אחת קבועה ומחייבת לאורך כל תקופת החיים. מעבר לזה, רוב הנשואים מחפשים חוויות מיניות חולפות או מתמשכות תוך כדי הנישואין. מה המציאות מראה לנו שקורה? מדוע כל כך הרבה בני זוג 'בוגדים'? עד כדי שנבנים מדורים ייחודיים של 'חילופי זוגות' ועוד פתרונות טרנדיים.

נראה שהיום, יותר ויותר אנשים מאפשרים לעצמם להישמע לדחף, לצורך, ל "בא לי", כי גברים ונשים כאחד חיים מתוך יותר חופש.

בלי להכניס שיפוט כרגע, אם זה טוב או רע, יש כאן מגמה להתייחס אליה. נכון, יש כאן גם את הנטיה שתרבות הצריכה מעודדת "צריך לעשות כיף, חיים פעם אחת, באנו לפה קודם כל כדי לחיות" (כלומר, לעשות כיף ולייצר עוד ועוד הנאות). אצל אנשים אלו ההנאה היא מטרה בפני עצמה. עניין זה לבדו, מעיד על שקיעה בתרבות.

ובעוד החלק הזה בתרבות שוקע, מאפשר החופש לחלקים אחרים לעלות, על הכיוון הזה אשים דגש מכאן:

האומץ לחיות בתוך אי וודאות

רעיונות שמטרתם הקניית חופש תודעתי אינם מקובלים. תודעה חופשית לא תתקיים כשאסור לה להרגיש.

מיד קופצות שאלות כמו "איך אפשר לאפשר חופש מיני? מה יהיה עתיד הילדים? "מה פתאום להרשות לעצמי לאהוב מישהו תוך סיכון חמור שמחר יתאהב באחרת? "למעשה חוזה הנישואים מכריח את כל הצדדים לייצר יציבות ו-וודאות. בניסוח אחר, מכריח לא להרגיש דבר כלפי אף אדם אחר. הכיוון מחייב לשלוט ברגש, להסתיר, להכחיש, מכיל מידה רבה של כפיה והתעלמות.

כאילו אמרו בני האדם - בשעה שהפחד גדול כל כך מפני אי הוודאות, אנו מוכנים לאזיקים, למערכת חוקים חיצונית, שתתמוך בצורך שלנו בשליטה ובבלעדיות על האחר. הידיעה שבן הזוג כאן לרשותנו, חשובה יותר מכבודו ומהחופש של זה שאנו הכי חפצים בייקרו. זה יאפשר לנו לגדל צאצאים בשקט יחסי, יאפשר לנו להיות מאורגנים כלכלית תחת קורת גג ידועה, אך גם להישאר מפוחדים ונוקשים. "מה בשביל מה דיברת איתה בטלפון? גם הלכת לפגוש אותה? מה פתאום? בטוח רק החזקתם ידיים? אתה נשבע שזה לא יקרה שוב?" ברוב המקרים בהם אנשים משתמשים בכוח ובשליטה על אדם אחר, נובע הדבר מפחד. מהפחד להינטש, מהפחד להיות לבד, הפחד להיפגע. מהבושה, אם אנטש מה יחשבו עלי אחרים? אני לא אטרקטיבית יותר? נכשלתי? פחדים. האם זה הצורך שמוסד הנישואין בא לפתור? האם הוא הומצא על ידי חברה שמנוהלת ע" הפחד?

אם מטרת ההתפתחות הינה למצוא את הדרך לשחרר פחדים מתוכנו כדי להגיע לחיים של חופש בחירה, לא יתכן שאלוהים בכבודו ובעצמו, יעדיף בני אדם נשואים ונטולי בחירה. מצד שני, בני אדם שמעדיפים חיים ללא גבולות, מיניות מזדמנת, ללא מחוייבות וקשר (יצר ללא מחשבה ורגש), לא בדיוק מפתחים דרך זה משמעות. כך שאין תשובה אחת כגון: עדיפה חברה אנושית שבה כולם מתחתנים (זו שהייתה כאן עד שנות ה 50?) או עדיפה חברה של רווקים שגם מביאים ילדים, אך ללא מחוייבות קבועה בין ההורים (החברה העכשית, שבה רוב בני האדם הבוגרים חיים כגרושים או כרווקים ולא כזוג קבוע ומחוייב לכל החיים). אם האלוהות הגבוהה מכוונת אל פעולה חיובית ולא רעה של יצר מחשבה ולב. אלו תנאים יאפשרו אותה? איזו מסגרת עדיפה בעולם של בחירה חופשית? איזו מערכת אמונות, איזו שפה? מתירנית או אוסרת?

חופש מיני או חטא ועונש?

היסטורית, ככל שעלתה קרנה של הדת, ככל שהתמסדו החוקים על המין והנישואין, ככל שהתמלאה התודעה בפרדיגמה של 'האסור והמותר' החטא והעונש, נעצרה ההתפתחות. כשבני אדם לא מתפתחים.. האנושות לא מתפתחת.

היו מאות שנים כאלה של סטגנציה.. של ימי ביניים חשוכים שבהם לא היה מין ולא חופש.

האנרגיה המינית הייתה צריכה אולי לחכות לזמן בו תוכל להבשיל ולפרוץ - בתנאים של מודעות רחבה ומאפשרת יותר, שתימצא במידה רווחת.

וכך, הסכמי הדת של פעם, תמכו בכיוון שהיה נכון באופן כללי לרמת המודעות המצומצמת של אז, וזה הלך טוב ביחד עם השתקת האנרגיה המינית כמה שניתן, שכן התפרצותה בתוך בני אדם שלא יכולים באמת לשאתה/להשתמש בה.. עלול לשרוף אותם.. לשגע אותם.. להרוס בגופם משהו - כי כמו כל אנרגיה - צריך כלי כיבול מתאים.

המצב השתנה עם הגעתם של ילדי הפרחים (בייבי בום) מתקפת אהבה וחופש שטפה את התרבות כמענה למלחמה ולנוקשות שהגיע זמנה להתפורר.

כיום, כשרבים המורים, התלמידים שבדרך, שמחפשים הבנות רוחניות גבוהות יותר, ומחפשים לעלות על נתיב המודעות וההתפתחות הפנימית, אנרגיה זו יכולה להשתחרר ולהתגשם יותר. האנרגיה המינית גם מאיצה את תהליך הבשלת המודעות, לאפשר יצירה (יצירתיות), חיבורים עם רמות ידע גבוהות, ועומק ראיה.

אם מלכתחילה נעצור כל אפשרות להתנסויות אמיתיות בחיינו מתוך כניעה לפחדים שונים (לא להענות למשיכה מתוך פחד להיתפס בבגידה, מתוך הפחד לחטוא ולהענש ע"י האל וכד'), לא נימצא במקום טוב יותר מאשר אם נענה לכל דחף ומשיכה (כלומר נחיה בקצב הדחפים וללא כל משמעות לקשרים ולמחוייבות עמוקה בין בני אדם). בשני המקרים לא נפתח בתוכנו יכולות או הבנות חדשות. הקשבה למוטיבציות ולצרכים העולים מתוכנו זו תורה שלימה, המאפשרת חקירת עצמנו והתפתחות מודעותנו.

אם יש בנו מחוייבות עמוקה לבן - בת זוגנו, נתאמן בתוך התנסות זו, כיצד להישאר בעלי הבית על גופנו ולא לאפשר למשיכה לקבוע. מצד שני, נשמור שלא נייצר הסתגרות בתוך מערכות זוגיות, משפחתיות, כיוון שזו מונעת מחילופי ידע להתרחש. הגבלת הסקרנות או ההנאה ממפגשים עם בני אדם אכן עוצרת את פוטנציאל הרישות האנושי, את פוטנציאל ההתפתחות האנושי.

מבחינה זו, התרבות בה אנו מתקיימים כיום, מתקדמת יותר. היא מאפשרת מפגשים בין בני אדם בהרבה אופנים שלאו דווקא כוללים יחסי מין, וגם כאלו שכן. הרישות בין בני אדם צובר תאוצה וכך ההתפתחות של המין האנושי.

המונופול שבנישואין

ביטול המונופול הזוגי על צרכים נפשיים / רגשיים לפעמים מתברר כנכון, ובעקבותיו מוצאים אנשים שונים פתרונות המאפשרים להם את המשך התפתחותם ההכרחית. התפתחות שגם בן זוגם יהנה מפרותיה.

חשיבה שמבוססת על הבנות מסוג זה, תפתח מערכות יחסים ללא תלות, שמכילות את הבחירה "להיות איתך כל בוקר מחדש". מערכות כאלו כבר קיימות, זוגות רבים בוחרים לחיות יחד מבלי לכבול איש את רעהו בחוזים כדרך להמנע מפחד ואי וודאות.

בזוגיות של העידן החדש צריך להיות המרכיב של המחוייבות, שמאפשר התפתחות הדדית אחד מתוך הבנת עולמו הפנימי ביותר של השני.

אך זוגיות זו, צריכה לכלול גם את המידה הגבוהה ביותר של חופש וכבוד הדדי אחד להתנסויותיו של האחר. במילה 'התנסויות' אני מבקשת להעביר קודם כל השקפת עולם מאפשרת. מה מתקבל בברכה ומה בחסד, מה בחיבוק ומה בכעס, זה כל שני אנשים שמחוייבים אחד לשני יכולים לקבוע לעצמם.

אפשר לנסח כלל - ככל שתהייה יותר זליגה החוצה של השקעה רגשית, של השקעת משאבים, של השקעת זמן ותשומת לב, כך יפגע הדבר ביכולת הזוגית להתקדם ולהיבנות.